דיני ההפקעה קובעים כי מקום בו מפקיעה הרשות כ 100% מן הקרקע, חייבת הרשות לשלם לנפקע פיצוי מלא. לכאורה, על פי אותו הגיון, הפקעה של 40% מן הקרקע צריכה להוביל לפיצוי יחסי בסך של 40%. מסתבר, שההיגיון של הרשות המנהלית שונה, ולמעשה, עד לא מזמן, הפקעה של 40% מערך הקרקע לא זיכתה את הנפקע בכל פיצוי, מן הנימוק כי "הנפקע עצמו נהנה מפיתוח הסביבה לצרכי ציבור אשר נובעת מעצם הפקעת 40% משטח הקרקע שלו הוא".

למעשה, זה היה המצב המשפטי עד למתן פסק הדין בעניין ע"א 5546/97 6417/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית-אתא ואח' נ' הולצמן ואח' פ"ד נה(4) 629. באותה פרשה נפסק כי אם הנפקע אינו מתגורר עוד במקום, עקב ההפקעה, ועל כן אינו נהנה מן הפיתוח הסביבתי, אשר לשמו בוצעה ההפקעה, יש לפצותו בגין אותם 40% משטח המקרקעין שלו, שהופקעו.

הטעם לשינוי ההלכה של בית המשפט במקרה זה היה נעוץ בחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר העלה את זכות הקניין למדרגה חוקתית על חוקית.

נשיא בית המשפט העליון, דאז, אהרון ברק, קבע כי ההפקעת 40% משטח הקרקע אינה מידתית ואינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכי כל הציבור צריך לשאת בנטל ההפקעה, ולא רק הנפקע. השופטת דורנר קובעת כי אין לשלול באופן אוטומטי 40% מן הפיצוי בכל מקרה הגם שהחוק מאפשר זאת, ויש לבחון בכל מקרה לגופו את שיעור הפגיעה בזכות הקניינית בפועל. באותו מקרה נמצא כי יש לפצות את המערערים בגין שווי החלקה שהופקעה – בשלמותה, קרי, בשיעור של 100%.

אין לראות בתוכן כתבה זו משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי.