אדם הוא בעלים של קרקע אשר על פי תוכנית המתאר ניתן לבנות עליה 5 יחידות דיור. הוראות התכנון והבניה משתנות, באופן שלא מאפשר עוד לבנות בצפיפות דיור, וכעת ניתן לבנות על מקרקעין אלו אך ורק 4 יחידות דיור. האם הבעלים של המקרקעין זכאי לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 בגין פגיעה בערך הנכס של בעל מקרקעין בעקבות תוכנית בינוי? שאלה זו נדונה בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה נ' הורווויץ, פד נו(4) 913.

סעיפים 200 – 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 מסדירים את הפיצוי בגין פגיעה תכנונית המובילה לירידת ערך הנכס, אולם על פי סעיפים אלו אין לפצות בגין "פגיעה שאינה עוברת את תחום הסביר", או כלשון סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965:

"לא יראו קרקע כנפגעת אם נפגעה על ידי הוראה שבתכנית הנמנית עם אחת ההוראות המפורטות להלן ובלבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים".

עולה השאלה, האם ירידת ערך של כ 12% מערך הקרקע (זהו שיעור ירידת הערך שנאמד באותו מקרה) עולה כדי "פגיעה שאינה עוברת את תחום הסביר" הפוטרת את הרשות המנהלית מחובת הפיצוי? בית המשפט קבע באותו עניין כי ירידת ערך בשיעור כזה היא סבירה, וזאת בהינתן המטרה החשובה של רשויות התכנון והבניה בשינוי התוכנית – הקטנת צפיפות הדיור ע"י הקטנת מס' יחידות הדיור לשטח מקרקעין. עם זאת, באותו מקרה נמצא כי מן הצדק לשלם למערערת פיצויים משום שרשויות התכנון והבניה נהגו בה ב"סחבת", אשר הסבה לה נזק ממשי.

משרדנו עוסק בתחומי התכנון והבניה והמקרקעין ובתוכם בהגשת תביעות לפיצוים בגין פגיעות תכנוניות כאלו ואחרות, אתם מוזמנים לפנות אלינו לייעוץ וטיפול משפטי.

אין לראות בתוכן כתבה זו משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי.