סעיף 61 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 עוסק בתקנון הבית המשותף, והוא קובע כי "בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף".

אם נקרא סעיף חוק זה באופן פורמלי בלבד, הרי שלכאורה, תקנון הבית המשותף יכול להגביל את אופן השימוש של הדיירים גם בתוך ביתם פנימה (הדבר מקובל בשכונות דתיות שם תקנון הבית המשותף יכול לחייב קיום אורח חיים דתי של דייר הבניין המשותף גם בתוך ביתו פנימה). למעשה, כמו כל סעיף חוק, גם סעיף 61 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 כפוף ל"עיקרון הסבירות" הכללי בשיטת המשפט שלנו, ולעיקרון תום הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 הקובע כי שימוש בזכות משפטית כפוף לעיקרון תום הלב.

דומה כי בנסיבות אלו הגבלה בתקנון הבית המשותף על הפיכת הדירה לבית עסק, או למשפחתון קולני ורועש, יכולה להיות סבירה, אבל הגבלה הנכנסת לתוך חייהם הפרטיים של דיירי הבניין וקובעת עבורם כיצד לנהוג בתוך ביתם פנימה, לא זו בלבד שסותרת היא את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הכופף כל פעולה משפטית לעיקרון תום הלב, אלא למעשה הגבלה שכזו עומדת בסתירה לזכות לכבוד האדם, אשר ממנה נגזרת הזכות לחירות ולאוטונומיה אישית, שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, יתכן ובשכונה דתית מובהקת, הגבלה של בעל דירה לנהוג, גם בתוך ביתו, באורח חיים דתי, יכולה להיות סבירה בהינתן הנסיבות. או במילים אחרות, עיקרון תום הלב ועקרון הסבירות הינם עקרונות גמישים הנתונים לפרשנות בכל מקרה ומקרה.

במידה ואתם מרגישים כי בבניין שבו אתם גרים, ישנו תקנון שפוגע בזכויותיכם כדיירים, תוכלו לפנות אלינו ואנו נשמח לעמוד לשירותכם בכל עת.

אין לראות בתוכן מאמר זה משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי.