תביעות לשון הרע על פרסומים בפייסבוק - תיק וילנאי-מרוז

המשרד מייצג את אנשי התקשורת אורלי וילנאי וגיא מרוז בסדרת תביעות לשון הרע שהוגשו ביום 13 במרץ 2019 לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. ארבע תביעות נפרדות, בסך כולל של 500,000 שקלים, הוגשו על ידי המשרד נגד ארבעה גולשים שכתבו על השניים בעמוד הפייסבוק שלהם תכנים שנטען כי הם מהווים לשון הרע. ההליכים נושאים את מספרי התיק 18439-03-19, 18448-03-19, 18452-03-19 ו-18457-03-19.

התביעות נסובו על המאבק המשפטי שניהלו וילנאי ומרוז סביב מעמדם כהורי אומנה של קטין. לתביעות אלה קדמה תביעה נפרדת שהוגשה על ידי המשרד נגד עו"ד יוסי נקר, שייצג את אמו הביולוגית של הקטין, בגין פרסומים בעמוד הפייסבוק שלו. הסקירה להלן מתבססת על דיווח בעיתון "העין השביעית".

פייסבוק כפלטפורמת פרסום

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מתייחס ל"פרסום" כאל הצגה של ביטוי למספר אנשים. הפסיקה הכריעה לא אחת כי פרסום ברשת חברתית, ובכלל זה פוסט בפייסבוק או תגובה לפוסט, מהווה פרסום לכל דבר ועניין. הקו עקבי גם עם ההלכה המוקדמת יותר, כפי שהותוותה בפסק דין נעמי רייכמן ביחס לפרסום בעיתון אינטרנטי. ברירת המחדל בלשון הרע באינטרנט אינה שונה מבמדיה אחרת: היקף החשיפה, מהירות ההפצה והשאלה אם הפרסום הוסר אינם משנים את עצם תחולת החוק, אלא משפיעים על מדידת הנזק.

הקווים שעל גביהם נטענה התביעה

בכתבי התביעה נטען כי הנתבעים תיארו את התובעים כ"זוג נוכלים ורמאים", "משתינים בקשת על החוק" ו"זוג הנכלולים שגנבו ילד מאמו". אמירות מסוג זה, כך נטען, חורגות מביקורת ציבורית לגיטימית. הן אינן מציגות הערכה של מעשי הצדדים, אלא ייחוס של עבירות פליליות חמורות - גניבה, חטיפה, רמייה - ללא בסיס עובדתי וללא הליך משפטי שהכריע בהן.

לטענת התובעים, חומרת הפרסומים מתגברת לאור העובדה כי בני הזוג ידועים בעיקר בפעילותם למען אוכלוסיות מוחלשות, וכי הפרסומים נעשו לאחר שהליך האומנה התנהל בפיקוח בית המשפט ובהסכמת הרשויות. אמירות שמרמזות כי הילד "נחטף", כשמדובר באומנה שהוסדרה משפטית, אינן מציגות עמדה לגיטימית במחלוקת ציבורית אלא יורות מעבר לקו של דיווח עובדתי.

ההגנות הקבועות בחוק

חוק איסור לשון הרע מאפשר מספר הגנות מפני תביעת לשון הרע, ובכלל זה אמת הפרסום (סעיף 14), תום לב במסגרת אחת הסיטואציות המנויות בסעיף 15, ופרסום בנסיבות מיוחדות. במסגרת ההליכים שלפנינו ניתן יהיה לבחון אם ההגנות חלות, אך הקווים שעולים מהפסיקה ברורים: ביטויים סוערים אינם זוכים אוטומטית להגנת חופש הביטוי כאשר הם מציגים עובדות שאינן אמת; ופרסום ברשת חברתית של אדם פרטי, ולא של כלי תקשורת, מקל לעיתים על הוכחת היעדר תום לב, שכן הפרסום נעשה לרוב מבלי בדיקת המקור.

משמעות התביעות מעבר לצדדים

תיק וילנאי-מרוז ממחיש כמה היבטים שראויים לתשומת לב של גולשים שכותבים על אנשי ציבור או על אנשים אחרים ברשתות חברתיות:

• פרסום מחשבון פייסבוק אישי אינו מקנה אנונימיות. ניתן וקל יחסית לאתר את הכותב, ולחייבו לעמוד בפני בית המשפט.
• "אנשי ציבור" אינם מוותרים על זכותם לשם טוב. הפסיקה אכן מכירה במידה גבוהה יותר של ביקורת לגיטימית כלפיהם, אך ביקורת אינה כוללת ייחוס של עבירות פליליות.
• כל אחד מהגולשים מהווה נתבע נפרד. גם אם תוכן דומה נכתב על ידי מספר גולשים, הם עומדים בנפרד בפני התביעה.
• היקף החשיפה של הפוסט אינו תנאי לקיום העילה אך משפיע על הפיצוי. פוסט שזכה לעשרות שיתופים מהווה פרסום שונה מפוסט שראו עשרה אנשים.

עמדת המשרד

המשרד הוביל את סדרת התביעות במכלול שלביה - מבחירת הנתבעים והכנת כתבי התביעה, דרך ניהול הדיונים בבית-משפט השלום, ועד גיבוש הסדרי הפשרה ופסקי הדין שניתנו לטובת התובעים. הליכי לשון הרע ברשתות חברתיות דורשים זיהוי מהיר של הפרסום, איסוף ראיות לפני שהפוסט מוסר, וניסוח מדויק של עילת התביעה - כל אלה מצריכים ניסיון פרקטי בתחום.

המשרד מייצג גם תובעים וגם נתבעים בלשון הרע ולשון הרע באינטרנט. כאשר עולה צורך לפעול בעקבות פרסום ברשת חברתית, מומלץ לתעד בצילום מסך את הפרסום מיידית, להימנע מתגובה פומבית עליו, ולפנות לייעוץ משפטי לפני נקיטת צעדים נוספים.