"דירה" מוגדרת בסעיף 52 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כ"חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר". הגדרה זו מצויה בפרק ו' לחוק, הדן בדיני הבתים המשותפים. הגם שהבית המשותף נחשב כיחידת מקרקעין משותפת, הדירות עצמן הן נושא לבעלות נפרדת, מכוח סעיף 54 לחוק המקרקעין.
שאר חלקי הבית המשותף - מעליות, חדרי מדרגות, חדרי אשפה, גגות, חצר וכיוצא באלה - מהווים "רכוש משותף". סעיף 52 לחוק מגדיר את הרכוש המשותף כ"כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסוימת".
על הרכוש המשותף בבית משותף אין חלים דיני השיתוף הרגילים במקרקעין. במקומם חלים דינים ספציפיים המסדירים את הבעלות המשותפת בבית המשותף, וזאת מכוח סעיף 56(א) לחוק הקובע כי "הוראות פרק ה' לא יחולו על הרכוש המשותף". עם זאת, הוראת סעיף 56(ב) מבהירה כי אין באמור בכדי למנוע בעלות משותפת בדירה ספציפית או פירוק שיתוף בדירה כזאת.
משמעות תחולת דיני הבתים המשותפים
המשמעות המעשית היא שבעל דירה בבניין משותף אינו רשאי לנהוג ברכושו כבתוך שלו ללא הגבלה, גם אם זכותו הקניינית מצדיקה זאת לכאורה. עליו להביא בחשבון את החיים בשיתוף עם בעלי דירות נוספים, ולפעול בהתאם למסגרת הקבועה בדיני הבתים המשותפים.
עיקרון זה התקבע בפסיקה. ברע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מח(5) 550, נדון מקרה בו בניין נהרס בעקבות פגיעת טיל וחלק מן הדיירים סירבו להסכים לבניית בניין חדש תחתיו. בית המשפט קבע, מפי השופט חשין, כי הסירוב אינו תקף, וזאת על אף שחוק המקרקעין דורש את הסכמת כל הדיירים. הקביעה התבססה על העקרונות הכלליים של דיני הבתים המשותפים, המחייבים התחשבות באינטרסים ובזכויות של שאר בעלי הדירות.
באופן דומה נפסק בע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, כי אין להותיר על כנה פלישה של דייר לרכוש המשותף לצורך הרחבת דירתו, ויש להורות לו להחזיר את המצב לקדמותו. הקביעה התבססה על עיקרון ההתחשבות ההדדית של בעלי הדירות בבית המשותף אלו באלו, אשר מסייג את עיקרון "מנהג הבעלים" הקנייני בדירה.