"דיני ההקפאה" הוא מונח המתייחס למסגרת הקובעת את סמכותה של רשות מקומית לשנות סיווג עסק לצורכי ארנונה. ראשיתם של דיני ההקפאה בשנת 1985, אז נקבעו הוראות "הקפאה" שנתיות שהגבילו את סמכותן של הרשויות המקומיות בתחום הארנונה. בשנת 1992 עוגן הנושא בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, שהסמיך את שרי הפנים והאוצר לקבוע בעניין תקנות.
המסגרת החוקית
לפי סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים לשנת 1992, על השרים לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים והכללים בדבר אופן חישובו של שטח נכס, קביעת השימוש בו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה. סעיף 9 מוסיף כי על השרים לקבוע גם סכומים מזעריים ומירביים שיטילו הרשויות המקומיות על כל סוג של נכסים וכללים בדבר עדכון סכומי הארנונה. סעיף 9(ב)(2), שהוסף בשנת 1998, מבהיר כי "בתקנות יכול שייקבע גם כי רשות מקומית רשאית להטיל ארנונה שלא על פי האמור בהן ובלבד שקיבלה לכך את אישור השרים".
מכוח חוק זה קבעו השרים תקנות שנתיות עד שנת 2007, ומשנה זו ואילך התקינו תקנות "קבועות". סעיף 5(א) לתקנות ההקפאה הקבועות משנת 2007 נוגע לשינוי סיווג נכס לצורכי ארנונה וקובע:
"מועצה לא תשנה בשנת כספים מסוימת סוג, סיווג או תת סיווג של נכס, באופן המשפיע על סכום הארנונה שרשאית הרשות המקומית להטיל לפי תקנות אלה, ולפי החוק, ואולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו".
נפקות לעניין הליכי השגה וערר
תקנות ההקפאה היו ועודן מושא לעררים רבים של בתי עסק בפני הרשות, על רקע מחלוקת על פרשנותן והשלכותיהן על שיעור הארנונה ועל האפשרות להגדיל את שומת הארנונה רטרואקטיבית. בית עסק המבקש לערור על שומת ארנונה צריך לשקול את התקנות בעת ניסוח טיעוניו, שכן הן מורכבות והשפעתן על מסגרת השומה ועל מסלולי ההשגה משמעותית.