סעיף 61 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, עוסק בתקנון הבית המשותף וקובע כי "בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף". התקנון הוא הכלי המרכזי להסדרת חיי השיתוף בבית המשותף, אך תחום פעולתו אינו בלתי מוגבל.
קריאה פורמלית של סעיף 61 עשויה ליצור רושם שהתקנון רשאי להגביל את אופן השימוש של הדיירים גם בתוך דירותיהם פנימה. בפועל, סעיף החוק כפוף לעיקרון תום הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הקובע כי שימוש בזכות משפטית נדרש שייעשה בתום לב, וכן לעקרון הסבירות הכללי בשיטת המשפט הישראלית.
הבחנה בין הגבלה סבירה לבין חריגה ממסגרת התקנון
הגבלה בתקנון על הפיכת דירה לבית עסק או למשפחתון בעל אופי קולני יכולה להיחשב סבירה, שכן השימוש המוגבל משפיע במישרין על שאר בעלי הדירות. לעומת זאת, הגבלה הנכנסת לתוך חייהם הפרטיים של דיירי הבניין וקובעת עבורם כיצד לנהוג בתוך דירתם פנימה, חורגת ממסגרת התקנון. הגבלה כזו אינה רק סותרת את עיקרון תום הלב; היא עומדת בסתירה לזכות לכבוד האדם, אשר ממנה נגזרת הזכות לחירות ולאוטונומיה אישית, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בהתאם לכך, עיקרון תום הלב ועקרון הסבירות הם עקרונות גמישים הנתונים לפרשנות בכל מקרה ומקרה, ולעיתים תוכן הגבלה שנקבעת בתקנון נבחן לאור הקשרה המקומי, אופי הסביבה ומהות הזכות הנפגעת.