הגנה מן הצדק
הגנה מן הצדק היא דוקטרינה משפטית שהוכרה בפסיקה הישראלית בשנת 1994, ולפיה רשאי בית המשפט לבטל אישום אשר הגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. הדוקטרינה הוכרה לראשונה בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, שם נקבע כי תתקבל רק במקרים נדירים שבהם התנהגות הרשות הציבורית קיצונית.
המבחן שנקבע בעניין יפת התחלק לשניים: ראשית, האם יש באפשרות בית המשפט להעניק לנאשם משפט הוגן; שנית, האם יש בניהול המשפט פגיעה כלשהי בחוש הצדק וההגינות. הפסיקה תיארה את ההתנהגות המקימה את ההגנה כ"התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", שבה "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלי נפגעת".
בשנים שלאחר פס"ד יפת השימוש בדוקטרינה היה במקרים קיצוניים בלבד. בשנת 2007 קיבלה הטענה תוקף מפורש כטענה מקדמית בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בעקבות החקיקה ובעקבות פסיקה מאוחרת יותר, ובכלל זה ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776, הורחב השימוש בדוקטרינה גם למקרים פחות יוצאי דופן, ובכלל זה:
- מקרים של אכיפה בררנית
- מקרים שבהם הוכח כי העבירה נעשתה בתום לב והרשעת הנאשם תגרום לעיוות דין צורם
- מקרים שבהם הרשויות השתהו זמן ארוך ובלתי סביר עד להגשת האישום
- מקרים שבהם הרשויות התרשלו בניהול התיק והרשעת הנאשם תפגע בתחושת הצדק
כתבי אישום רבים שבוטלו בעקבות הדוקטרינה עוסקים בעיקר בעבירות תכנון ובניה ואיכות הסביבה.
זיכוי בעבירות תכנון ובניה משיקולי הגנה מן הצדק
בת"פ 0004066-03/06, ביום 13.12.2009, זיכה בית המשפט משיבים מעבירה של שימוש חורג. המשיבים זוכו גם בערעור שהוגש נגדם, כל זאת מטעמי הגנה מן הצדק. בית המשפט קבע:
"המשיבים רכשו את היחידה כדירה לפני עשרות שנים בידיעה שמדובר בנכס שנרשם הן בספרי המקרקעין והן בקובץ הארנונה כדירת מגורים. בהתבסס על נתונים אלה ובהיעדר מידע אחר עשו בה המשיבים שימוש כדירה, וזאת כאשר מעולם לא הוזהרו ולא הודע להם אחרת על ידי הרשויות. בית משפט קמא השתכנע, כי בנסיבות המקרה, לא הייתה למשיבים כל אפשרות לדעת שמדובר במחסן ולא בדירת חצי חדר, כפי שנרשמה, ולפיכך קבע, כי השימוש למגורים נעשה בתום לב, והרשעתם של המשיבים בדין נוגדת את עקרונות הצדק וההגינות המשפטית".
בת"פ 7332/10 מדינת ישראל נ' רבינוביץ זוכו הנאשמים משימוש אסור ביחידה הממוקמת בקומת מרתף. בית המשפט קבע כי הרשויות התמהמהו יתר על המידה - קרוב לארבעים שנה - עד אשר הגישו תביעה נגד הנאשמים, וקבע כי התמהמהות זו מטה את הכף בצורה משמעותית לטובת הנאשמים. דובר בדירה שנבנתה על גג בניין, ובחלוף השנים הפכה היחידה לעובדה מוגמרת. בנסיבות אלו, נקבע כי הרשעה תוביל לעיוות דין משמעותי, והנאשמים זוכו תוך הסתמכות על טענת ההגנה מן הצדק.