כיצד קובעת הרשות המקומית את שומת הארנונה

חיוב נישום בארנונה מורכב משני שלבים: שלב קביעת צו הארנונה הכללי, ושלב השומה הספציפי. בשלב השומה הספציפי מיושם הצו הכללי על עניינו של הנישום הקונקרטי.

הבחנה זו נוסחה על ידי השופט פוגלמן בעע"ם 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (פורסם בנבו, 30.11.2011):

"חיוב נישום בארנונה, בדומה להטלת מס, מורכב משני שלבים: השלב הראשון - 'מעשה החקיקה' - כולל הן את מעשה החקיקה של השלטון המרכזי, כגון הסעיפים הרלוונטיים בפקודת העיריות ובחוק ההסדרים, הן את זה של הרשות המקומית, שעיקרו הטלת הארנונה בצו על-ידי מועצת הרשות המקומית. השלב השני - 'מעשה השומה' - מופקת שומת הארנונה בדרך של יישום הכללים שנקבעו בצו הטלת הארנונה על עניינו של כל נישום".

ההבחנה המוסדית

הבחנה זו אינה קוסמטית. בחקיקת צו הטלת הארנונה פועלת מועצת הרשות המקומית כרשות מחוקקת. בקביעת שומת הארנונה הקונקרטית לכל נישום ונישום, פועלת הרשות כרשות מבצעת. כדבריהם של ד"ר הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן בספרם "כספי ארנונה עירונית" (מהדורה חמישית, 2007):

"בחוקקה את צו הטלת הארנונה, פועלת מועצת הרשות המקומית כרשות מחוקקת. בקביעת שומת הארנונה, המושתת על כל נישום ונישום, פועלת הרשות המקומית כרשות מבצעת. [...]. החלטת מועצת הרשות המקומית בדבר הטלת ארנונה היא דין. פקיד השומה של הארנונה מיישם את הוראות הדין על בסיס הנתונים המצויים בספר הנישומים והנכסים".

נפקות לעניין שינוי סיווג נכס

ההבחנה רלוונטית במיוחד בכל פעם שהרשות משנה סיווג נכס לצורכי ארנונה. שינוי צו הארנונה בידי הרשות המקומית שקול לשינוי הדין; שינוי סיווג עסק במקרה קונקרטי לפי הוראות הצו הקיים שקול ליישום הדין. נישום שהרשות שינתה את סיווג נכסו צריך לברר אם השינוי הוא מכוח הוראת הצו, ואז תקנות ההקפאה חלות, או שמא מדובר בהתאמת העובדות של הנכס לצו הקיים, שאז סמכותה של הרשות רחבה יותר.