בעל עסק או בעל דירה שהוטלה עליו שומת ארנונה מופרזת לטעמו נדרש לבחור את הערכאה הנכונה. ההכרעה תלויה במהות ההשגה: השגה על סיווג נכס ספציפי או שאלה משפטית עקרונית בדבר תחולת הסדר על מקרה קונקרטי.
המסלול הרגיל - השגה והגעה לבית המשפט המנהלי
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי לטעון נגד האופן שבו סווג נכסו, ככל שהדבר נוגע לסיווג נכס ספציפי, בהשגה בפני מנהל הארנונה. אם ההשגה נדחית, רשאי החייב להגיש ערר לוועדת הערר של הרשות המקומית.
תקיפת החלטת ועדת הערר, בין על ידי הנישום ובין על ידי מנהל הארנונה, נעשית בערעור מנהלי המוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים. סמכות זו מעוגנת בסעיף 6(ב) לחוק הערר ובפרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. מכוח סעיף 12 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בערעור מנהלי נתון לערעור בבית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך.
פנייה ישירה לבית המשפט בשאלה משפטית טהורה
לצד המסלול הרגיל, יש שאלות הקשורות לשיעור הארנונה אך אינן בסמכות מנהל הארנונה. מדובר בשאלות משפטיות עקרוניות, כגון השאלה אם הסדר חוקי מסוים חל במקרה הקונקרטי.
בעע"ם 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (ניתן: 20.12.2011) פנו שני בתי קירור לבית המשפט לעניינים מנהליים. השאלה הייתה אם דיני ההקפאה מונעים שינוי סיווג של נכס ספציפי. נפסק כי השאלה אינה נתונה לסמכותו של מנהל הארנונה אלא לבית המשפט לעניינים מנהליים. עם זאת, ציין בית המשפט העליון כי סמכותו של בית המשפט המנהלי במסגרת עתירה מנהלית "אינה בלתי מוגבלת והחוק קובע כי סמכותו של בית המשפט היא לדון רק בענייני ארנונה לפי כל דין למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".
בחירת המסלול הנכון
בחירת המסלול הנכון מוקדם בהליך משפיעה על משך ההכרעה ועל עלותה. השגה על סיווג נכס ספציפי שעוקפת את מנהל הארנונה ופונה ישר לבית המשפט עלולה להידחות על הסף בשל היעדר סמכות; פנייה למנהל הארנונה בשאלה משפטית עקרונית עלולה להוביל להחלטה שאינה מקדמת את העניין. ההחלטה על המסלול נדרשת להיעשות לאחר ניתוח של מהות ההשגה.