סעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כי "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהם כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". במסגרת זו, שימוש בזכות במקרקעין כפוף לעיקרון תום הלב. השאלה הפרשנית שעלתה ברע"א 6339/97 רוקר ואח' נ' סלומון ואח', תק-על 99(4) 1, הייתה אם תביעת דיירי בניין כנגד דייר שניכס לעצמו חלקים מן הרכוש המשותף מהווה "שימוש לרעה" בזכות במקרקעין הנאסר על פי סעיף 14.
עובדות המקרה
באותה פרשה אחד השכנים פלש לרכוש המשותף של כלל הדיירים, ובכלל זה למרתפים, וייעד את הרכוש שניכס לדירתו, תוך גריעה מזכויות הבניה המשותפות של כלל הדיירים. דיירי הבניין התנגדו לפעולה לאורך כל הדרך והגישו שורה של צווי מניעה. בשל טעות טכנית של הדיירים, צו מניעה לא עמד בתוקפו במשך כחודשיים, ובאותה תקופה בנה הדייר במרתפים והעמיד את השכנים בפני עובדה מוגמרת.
כשהוגשה תביעה להריסת המבנה ולהשבת המצב לקדמותו, טען הדייר כי ההריסה תעלה כ-100,000 שקלים וכי דרישת הדיירים מהווה שימוש לרעה בזכות במקרקעין מצידם.
הקביעה: תחולה מצומצמת של סעיף 14
בית המשפט העליון פסק כי שיקול הדעת מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין יהיה מצומצם מאוד ויוגבל למקרים קיצוניים בלבד. הסעיף נועד למנוע תביעות סרק קטנוניות בעניינים זניחים, כגון מקרים שבהם הסגת גבול היא טכנית בלבד ואינה גורמת נזק או מטרד של ממש.
בית המשפט הבהיר, מפי השופט חשין, כי "בעל זכות הקניין אינו צריך להתנצל או להסביר את עצמו" בבואו לעמוד על זכותו. תחולת סעיף 14 אינה מאפשרת לטעון לחוסר תום לב מצד בעלי דירות שדורשים את השבת רכושם המשותף, ואין בה כדי לחייב אותם לסבול פלישה משמעותית בשל הוצאות ההריסה הצפויות לפולש.
בית המשפט קבע כי על הדייר הפולש להחזיר את המצב לקדמותו על חשבונו, וקבע כי בכך שהמשיך לבנות חרף ידיעתו על התנגדות השכנים, נטל על עצמו את הסיכון של הוצאות ההריסה.