רשות ציבורית מפקיעה קרקע לצורכי ציבור, אך לא נעשה בקרקע שימוש בפועל לצורך שלשמו הופקעה. השאלה היא אם היעדר השימוש מקים לבעלים המקורי זכות לקבל את הקרקע בחזרה, ולדרוש את בטלות ההפקעה. שאלה זו נדונה בבג"ץ 2390/96 קרסיק ואח' נ' מדינת ישראל, מנהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נה(2) 625.
ההלכה לפני קרסיק
עד למתן ההלכה בעניין קרסיק, ההלכה הפסוקה הייתה ברורה: מרגע שהופקעה הקרקע למטרה ציבורית, בין אם נעשה בה שימוש למטרה זו ובין אם לאו, לא ניתן היה לתבוע את החזרת הקרקע לבעליה המקורי. ההפקעה נחשבה לסופית ובלתי ניתנת לביטול בדיעבד.
החידוש בהלכת קרסיק
בעניין קרסיק נקבעה הכרה עקרונית בזכותו של בעל הקרקע להשבת המקרקעין כאשר חדל השימוש הציבורי בהם. שלוש החוות הדעת המרכזיות באותו עניין הציעו נימוקים שונים אך מתכנסים:
השופט חשין הכיר בהמשך הזיקה הקניינית של הבעלים למקרקעין שלו, מתוך התפיסה שזכות הקניין ראויה להגנה חוקתית. לדעתו, זכות הקניין נסוגה מפאת צורכי ציבור, אך כאשר הקרקע המופקעת אינה משמשת עוד את צרכי הציבור, יש להשיב את הזכות הקניינית לבעלים המקורי.
השופט זמיר קבע כי הסמכות להפקיע קרקע היא "צמודת מטרה". אם המטרה הציבורית חדלה להתקיים, חוזרות הזכויות בקרקע לבעלים המקורי.
הנשיא ברק קבע גישה שונה במידה מסוימת: לאחר ביצוע ההפקעה, לנפקע אין עוד זכות קניינית בקרקע, אלא זכות אובליגטורית - זכות חלשה יותר בעוצמתה, אך כזו המאפשרת לבית המשפט שיקול דעת רחב אם להשיב את הקרקע לבעליה המקורי.
משמעות ההלכה
הלכת קרסיק יצרה עיגון עקרוני לזכות לדרוש את החזרת הקרקע, אך אינה אוטומטית. בית המשפט שומר על שיקול דעת בכל מקרה לגופו, וההכרעה תלויה בנסיבות: משך התקופה שהקרקע אינה משמשת לצורך הציבורי שלשמו הופקעה, התנהלות הרשות, ההסתמכות של צדדים שלישיים על מצב הזכויות הנוכחי, ועוד.
יש לציין כי בעניין קרסיק עצמו, חרף הקביעה העקרונית, הדרישה להשבת הקרקע נדחתה לגופה. ההלכה מצביעה אפוא על שינוי בעמדה המשפטית, אך אינה ערובה אוטומטית לתוצאה האופרטיבית בכל מקרה של הפקעה שלא לוותה בשימוש ציבורי בפועל.